כתיבה: קמליה ויטנר
שנים שאני מלווה מנהלים בכניסה לתפקיד חדש.
הפעם תורי.
3 שבועות לתוך תפקיד חדש מצאתי את עצמי חווה בגוף ראשון את חוויות ההתחלה.
במוחי שמעתי את כל הדילמות והתהיות שדיברתי עליהם עם אחרים, מרגישה את מערבולת הרגשות ומנסה ליישם כמה עיצות ותובנות שלמדתי במעלה הדרך, הפעם על עצמי.
אז משתפת פה את תחילת יומן המסע החדש שלי, שמתאר מה עובר עלינו כשאנחנו נכנסים לתפקיד חדש ואיך מתמודדים עם כל דבר?
תמצתתי פה 3 מאפיינים מרכזיים וכמה טיפים להתמודדות
1. עומס קוגנטיבי – המון פרטים חדשים לזכור! – שמות של אנשים חדשים, מערכות חדשות, מיקומים של משרדים, חדרים וחניות, משימות חדשות, ציפיות חדשות. ה-כ-ל חדש! אפילו להתסגל ללפטופ, טלפון וכרטיס אשראי חדש שקיבלתי דרך העבודה זה חתיכת אתגר. (תשאלו את אורי שהזעקתי לסופר שיבוא לשלם, כי מסתבר שלא זכרתי נכון את הקוד הסודי של האשראי החדש). בקיצור עמוס עמוס עמוס בפרטים חדשים.
הטיפים שלי להתמודדות עם העומס הקוגנטיבי:
א. לרשום מה שאפשר. ולהסתובב עם המחברת / הפתק בטלפון עליך לעת הצורך
ב. להוציא את המוץ מהתבן – לנסות להבין מה ה-כ-י חשוב מתוך בליל האינפורמציה? ובזה להתמקד!
2. יכולת הזרה – זוכרים את הילד שצעק "המלך ערום" בסיפור "בגדי המלך החדשים"? אנשים חדשים (וגם ילדים) עוד לא לגמרי מכירים ומחויבים לנורמות ולהרגלים שהשתרשו חזק בסביבה חברתית מסוימת. כתוצאה מכך, יש להם "כח-על" שנקרא "יכולת הזרה". יכולת ההזרה היא היכולת להסתכל על דברים מבחוץ, כמו אדם זר. היא מאפשרת לשים לב לדקויות שאחרים כבר התרגלו אליהם ממזמן, והיא משמשת כ"כח-על" כי בזכותה אפשר לפעמים לראות את מה שאחרים כבר עיוורים להם.
הטיפים שלי להתנהלות עם יכולת ההזרה:
א. לא להתבייש לשאול - לאמץ את היכולת הזאת להבין וללמוד את כל מה שמעניין אותנו לדעת. בדיוק כמו הילד מהפרסומת של כללית ששואל כל הזמן "למה?" למי שחדש יש את הפריווילגיה לשאול על כל נוהל וכל התנהגות "למה"?, כדי ללמוד יותר טוב.
ב. להטיל ספק - לשאול האומנם? לנסות להבין מה בהתנהלות הקיימת משרת את המטרות של הארגון ומה הגיע הזמן להחליף. האם אכן כך נכון להתנהל ואולי הגיע הזמן להביא לתפקיד תפיסות חדשות, יוזמות חדשות והסתכלות רעננה?.
3. עיצוב הזהות מחדש – בתפקיד הקודם שלי, אותו עשיתי כמה שנים טובים, הייתי מזוהה חזק עם כמה מאפיינים שכולם ידעו שהם מאוד "אני". היו לי כמה "תפקידים" לא פורמליים שכולם (כולל אני) ציפו ממני להתנהל על פיהם, שיצרו את הזהות המקצועית שלי. היה משהו מאוד נח בלהיות מזוהה עם סט המאפיינים האלה. את רובם מאוד אהבתי ואת מקצתם פחות, אבל לכולם הייתי רגילה. וההתרגלות הזאת יצרה אצלי וודאות ושקט פנימי.
עכשיו, כשעברתי למקום חדש, אני דף חלק. לטוב ולרע, אני לא מזוהה עם הציפיות הקודמות שהיו ממני, ואני צריכה שוב "להוכיח" את עצמי מחדש ו"לזכות בליבם" של שותפי התפקיד החדשים שלי. יש בזה משהו מערער ולא קל (מי אני? מה אני?). אך טמונות בכך הזדמנויות "להיפטר" מתפקידים שפחות אהבתי ולקחת על עצמי "תפקידים" חדשים ומרעננים. התהליך הזה שבו מה שהיה – פחות רלוונטי ומה שיהיה – עוד לא לגמרי ברור, הוא מערער ומרגש גם יחד.
הטיפים שלי להתמודדות עם עיצוב הזהות המחדש הוא:
א. לסמן לעצמי את השלישיה "לשמר-להיפטר-לסגל" – מה בסט המאפיינים והציפיות ממני מהעבר הייתי רוצה *לשמר*, ממה הייתי רוצה "*היפטר* ואילו זאת הזדמנות חדשה עבורי *לסגל*. ברגע שנצליח להגדיר לעצמנו מראש מי היינו רוצים להיות, יש סיכוי יותר סביר שנצליח באמת להיות כאלה.
ב. "אין שני לרושם ראשוני" – את הטיפ הזה אני חייבת למנהלת שלי שייעצה לי לפני פגישות היכרות לבנות את "נאום המעלית" שלי. כלומר לחשוב מראש - איך אני בוחרת להציג את עצמי? מה אני בחורת לספר? ,איזה נרטיב אני מציגה? כל אלה משפיעים על הרושם הראשוני שאני מייצרת אל מול שותפי התפקיד החדשים שלי, ועוזרים לי לעצב את הזהות החדשה שלי שתהיה כמה שיותר קרובה למה שהייתי רוצה להיות.
אז לחיי כניסות חדשות ומוצלחות.
שלכם,
קמליה