כתיבה: קמליה ויטנר.
השבוע בעודי ממהרת להתארגן לשיעור פילאטיס, הבנים שלי ביקשו חיבוק ונשיקה לפני שאני יוצאת. מיהרתי לתת להם חיבוק ובעודי ניגשת לדלת כדי לצאת, האמצעי רטן: "אמא זה לא פייר!!! לו נתת חיבוק יותר ארוך!!!"
באותו הרגע כל כך התעצבנתי וחשבתי לעצמי: רבאק מתי הם יפסיקו כבר לקנא אחד בשני על שטויות?? ועוד להטיח את זה בפני בתזמון לחוץ – עד שאני כבר יוצאת מהבית לעשות משהו בשביל עצמי??
הגעתי לשיעור הפילאטיס, שהיה קשה מהרגיל. מצאתי את עצמי נאבקת בתרגילים ומסתכלת ימינה ושמאלה לכיוון יתר המתאמנות בשיעור, וחושבת לעצמי: "איך זה שהן מצליחות בקלות ואני לא?"...
בסיום השיעור, עשיתי הליכה קצרה באזור השכונה שלי, ובעודי הולכת ראיתי כמה בתים שנראו ממש יפים וחשבתי לעצמי: "וואו! איזה בתים מהממים! הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי לגור באחד מהם"...
וכך, מצאתי את עצמי באותו הערב, אחרי שכעסתי על הבנים שלי שמקנאים אחד בשני, לבושתי הגדולה, מקנאה בעצמי באנשים אחרים! – על רמת הכושר שלהם, על הבית שלהם...
והבנתי שקל לפעמים להקטין את החשיבות של רגש הקנאה אצל אחרים (במקרה הזה, אצל הילדים שלי), אבל קשה יותר להודות שגם אני לפעמים מוצאת את עצמי מקנאה.
מחקרים על קנאה מראים שכאשר אנשים חווים קנאה, יש פעילות חשמלית של אזורי כאב במח וכאשר אנשים חווים שמחה לאיד, יש פעילות של אזורי עונג במח. כלומר ממש כואב לנו לקנא ואנחנו באמת שמחים לאידם של אחרים, כשאנחנו מקנאים.
קנאה נחשבת רגש ילדותי ולא לגיטימי בתרבות שלנו, ואנחנו נוטים לפעמים להדחיק אותו, לא לבטא אותו. לא בפני אחרים, ולפעמים גם מתקשים לעשות זאת ביננו לבין עצמנו.
במפגשי ייעוץ אחד על אחת אצלי בקליניקה ובסדנאות מנהלים שאני מנחה, לפעמים אנשים מרשים לעצמם לבטא גם את רגש הקנאה. כשזה קורה, אני יודעת שהמפגש מוצלח, כי זה אומר שהם מרשים לעצמם להיות מספיק פתוחים ואותנטיים אתי, בלי חשש שישפטו אותם. ואני שמחה שהם מרגישים בנח לבטא את זה, כי אני יודעת שהיכולת להודות שאני חווה רגש לא נעים, עוזרת ומקלה על ההתמודדות.
אני לא מכירה אף אחד שהיה רוצה לזמן לעצמו תחושות של קנאה, אבל כשהן כבר מגיעות, אני מציעה כמה כלים כדי להתמודד איתן:
1. לזכור שקנאה זה סימן לנורמליות – כולם מקנאים. כלומר כל מי שהוא יצור חברתי עם מערכת נפשית תקינה - קינא או מקנא בחיים שלו. קנאה זה סימן שאנחנו יצורים חברתיים, שבין היתר משווים את עצמנו לאחרים, זה נורמלי ולגיטימי (אם כי זה פחות נהוג בתרבות שלנו לבטא זאת).
2. חצי הכוס המלאה – "הטיית השליליות" מלמדת אותנו שיש לנו נטייה כבני אדם להיתפס דווקא למה שחסר לנו. כשאנחנו נשאבים להסתכל על חצי הכוס הריקה, זאת הזדמנות להסיט את הקשב לחצי הכוס המלאה – מה אני כן מרוצה ממנו, שמחה שיש לי ולפעמים אולי לוקחת כמובן מאליו? לכל אחד ואחת מאיתנו יש לא מעט דברים כאלה שחשוב וכדאי לזכור אותם ולהכיר תודה שהם קיימים בחיינו (לקריאה נוספת על הטיית השליליות).
3. לפעמים הדשא של השכן רק נראה ירוק יותר – לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על אחרים - שהם בטח יותר מאושרים כי יש להם יתרון מסוים על פנינו, אבל המציאות היא שהרבה פעמים זה רק נראה כך מבחוץ, ולא בטוח שאותו יתרון אכן מסב לאחר יותר אושר. יתרה מכך, "אשליית המיקוד" מלמדת אותנו – שגם אם נשיג את אותו היתרון שאנחנו חושקים בו שקיים אצל האחר, לא בטוח שנהיה כל כך מאושרים כמו שנדמה לנו (לקריאה נוספת על אשליית המיקוד).
4. לראות בקנאה הזדמנות – רגשות קשים הם הזדמנות עבורנו להבין את עצמנו ואת מה שחשוב לנו טוב יותר, ולשאול שאלות על הבחירות שלנו בחיים.
למשל: למה דווקא אני מקנאה במי שיותר בכושר ממני? ובמי שיש להם בית יפה וגדול יותר ממני?
כנראה שזה אומר משהו על החשיבות של הכושר והבית בחיים שלי. ההבנה הזאת מזמנת עבורי הזדמנות אמיתית להסתכל פנימה ולשאול את עצמי שאלות חשובות: אני מרוצה מרמת הכושר שלי? (תשובה: "עדיין לא"), מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש עם זה אחרת? (תשובה: "להמשיך להתאמן, גם כשקשה לי"). אני מרוצה מהבית שלי? ("כן, מאוד. אפילו שבית גדול יותר היה יכול להיות יותר נחמד, אבל אני בוחרת לאהוב את הבית ולחבק אותו בשתי ידיים"). ברגע שאני שואלת את עצמי את השאלות האלה, ומתרכזת בי, זה משחרר מעט את הקנאה, והקשב עובר לעיסוק במה שחשוב *לי* ועושה *לי* טוב.
אז קנאה היא אומנם רגש לא קל להכלה, אבל החדשות הטובות הן שיש לא מעט כלים שיכולים לעזור לנו להתמודד איתה.
מוזמנים לשתף, איזה כלי הכי מועיל עבורכם?
שלכם,
קמליה
מעוניינים להתעדכן כשמתפרסם מאמר חדש של "קמליה ויטנר - פסיכולוגיה פרקטית"?
קרדיט ותודות לפודקאסט המצוין של יהודית כץ עם נעמה קמינר-מבורך על קנאה, שהיווה השראה לפוסט הזה. להאזנה לפודקאסט